הזר בתוכי. הזר בתוכו.

״5 בעשר״, עונה לי העובדת בשופר סל, על שאלה שלא שאלתי.

3 דקות מול מדף הלחמים, נראות לה כמו שאלות מעופפות באוויר.. פרפרים שיש ללקט.

״ואלה 8 בעשר, כי זה לחמניות אצבע״, היא עונה על שאלה נוספת שאפחד לא שאל.

הבנאדם פה בנירוונה של בוקר, מול מדף הלחמים. וזו נדחפת.

״תודה, אבל לא שאלתי״ אני מסנן. הבחורה מסמיקה, נעלבת והולכת הצידה.

הכלבה.

כמה יש שם, 8? שואלת הקופאית עם ציפורני החתול ואני מרים את שקית לחמניות האצבע, מהנהן ומגיש 10 ש״ח.

אוסף את השקית עם ה-9 לחמניות ויוצא. אחת כבר אכלתי בדרך לקופה. מה שנקרא יצאתי מהסופר לא רעב ולא פראייר.

נכנס לרכב וחושב על המשך היום. רכבת לחיפה, אני אפגוש את צחי וניסע לים.

יום-סבבה.

כרגיל, הנסיעה בדרך לרכבת – עמוסה בטירוף. מעניין שאני רואה פה מלא פקקים. לא כל כך מחלפים. מתחלף לאדום. מפגרת אחת מנסה להיכנס לפניי… הופ-הופ-הופ.. זה היה קרוב.. וואו. כמעט הצליחה..

עומד שני ברמזור. באמת יום סבבה.

בחורצ׳יק מסמן לי לפתוח חלון. הוא טעה בנתיב, ומבקש להיכנס לפניי, כשיתחלף לירוק. ״בכייף, אחשלי, בכייף״ אני אומר ומסמן ביד רחבה שהוא מוזמן.

הרמזור מתחלף לירוק, הבחור מחייך ומהנהן ועד שהוא מתחיל לזוז, נתתי גז אחושלוק, עשן מהגלגלים.. חחח..ההוא בולם בחריקה.. חושב מצא פראייר זה.

לדעתי, אנשים פה חיים בסרט. באמת. כבר לא יודע מה לאמר.

בתור לרכבת, טעיתי ועמדתי בתור לכיוון דרום, במקום צפון. ניסיתי לעבור בין העמודים המעצבנים אלה. אחד עושה לי אה-אה.. מה קורה? כאילו, לא רואה שטעיתי. בחורה אחת אומרת לו – הוא טעה, זה הכל ונותנת לי לעבור לפניה. ״איזה אנשים, מה נהיינו פה??״, היא אומרת. וכל כך צודקת.

כשסיימנו לקנות כרטיסים דרכתי ב״טעות״ על האיש מה –אה-אה ואמרתי לו סליחה. לא ראיתי..

יאללה, רכבת.. פוףף, גם פה אותו סיפור. עומס מטורף, גם באמצע שבוע, ואנשים כמו חיות רבים על המושבים הפנויים.

מזל שלא כולם.. חח..

קיצר, היתה איזו אישה שמנה שהצלחתי לעקוף ולתפוס מקום. שם אזניות ולא מסתכל בכיוון שלה, כי האמת – זה קצת לא נעים. גם, היא בהיריון וזה. באזור נתניה, אני קולט שהיא עדיין עומדת. כי אנשים חיות פה, זה למה. לא יודע מה קרה לי, אבל קמתי לה שתשב. הרגיש לי שזה לא לגמרי אני שעושה את זה, אבל היא חייכה והודתה לי וזה הרגיש לי טוב. דקה עוברת וחייל אחד קם לרדת. קלטתי בשניה והשגתי את הזקן שבדיוק עלה לרכבת. כי, בואו, לא צריך להגזים פה. יש לי נסיעה ארוכה.

צחי אסף אותי בזמן, הגבר.

נסענו לחוף השקט.

כבר שאנחנו נכנסים לחוף, אנחנו קולטים אותה. יושבת לבד, גב אלינו, פנים לים. מאחורה על הגב תלוי לה שלט – שלום, אני כוסית. כל הערסים שבעולם, מוזמנים להתיישב..

כלומר, לא ראיתי את השלט, אבל זה די ברור שהוא היה שם.

צחי ואני, בכלל לא מדברים. זורקים ת׳דברים ליד הסוכה של משה, עושים לו שלום עם היד וניגשים לעבודה.. הולכים ׳פרק.

צחי משמאל ואני מימין, טק נופלים לידה. בקלאסה. באמת, הרגיש לי – פשוט קלאסה.

מה המצב חמודה? אני שואל וקולט שנפלנו על פצצה חד-פעמית. הבחורה מפתיעה – לא זורקת מבט בכיוון של צחי או שלי, ואומרת לאט – יש לכם 5 שניות. אני סופרת ואתם נעלמתם מפה. הייתם. אוויר. קפיש?

וואהאה.. איזו קשוחית, אני זורק לה, מה קרה? באים לשאול מה שלומך. בקטע טוב.

• אחת
• אהאה, מה את סופרת, מה הקטע? צחי שואל
• שתיים
• טוב צ׳מעי, בובה, אני אומר לה – חבל ככה. את מתנהגת בצורה בכלל לא מכבדת.
• שלוש
• נו אולי די. מאיפה את? צחי מתעניין
• ארבע
• יודעת מה, את לא ידידותית בכלל
• חמש, אומרת, אוספת את השיער ונשכבת על המגבת, עם עיניים עצומות
• חח.. אומר צחי.. סופרת עד 5..
• –       ״צחי והחבר שלו, מתבקשים לעוף מהבחורה. היא לא רוצה אתכם. אתם אוויר בשבילה. לעזוב את המקום מייד!״, אנחנו שומעים את משה, ברמקולים של החוף.

איזה פאדיחות. קמים והולכים משם. כל החוף מסתכל. אני מרגיש את העיניים בגב, חורכות אותי. 2 משפחות מצד ימין – כולם מסתכלים עלינו. ממש מצעד הבושה. איזה פאדיחות עשית – צחי ואני אומרים ביחד..

מגיעים למקום שלנו, קונים בירה ומתיישבים.

אתה יודע מה, אומר צחי ותוקע גרעפס, אני חושב שיכול להיות שאנחנו יותר מדי אגרסיביים עם הבחורות.

אני צופה בים. סירת פדלים שקטה ויפה מתקדמת לאיטה. משני צידיה, שני אופנועי ים עושים הרבה רעש והמון גלים.

הוא צודק, אני חושב. אנחנו בעיקר מפחידים פה את כולן. זה לא כל כך לעניין.

״יכול להיות שאתה צודק, אחי״, אני אומר ומושך מהבירה. ״יכול להיות. צריך לחשוב על זה״.

בדרך חזרה, ברכבת, עמדתי עד נתניה וחשבתי על מה שצחי אמר. יכול להיות שהוא צודק.

יוני 2019, שיטים